http://www.themarker.com/markerweek/1.2442427

בשבוע שעבר הגיעה לישראל משלחת של בכירי ענקית הרכב הגרמנית ב.מ.וו לביקור של 26 שעות. הם הגיעו במטוס פרטי, ואת רוב שהותם במדינה בילו במשרדי מכון היצוא בתל אביב. הם פגשו 19 יזמים ישראלים, ולכל אחד מהם הקדישו 25 דקות. החברה התעניינה בטכנולוגיות מתקדמות בתחום המחשוב והניו־מדיה, בתעשייה שבה נפח גדל והולך מהייצור נשען על מערכות אלה. בין היתר הם פגשו את אמנון שעשוע, מייסד חברת מובילאיי, המייצרת חיישני אזהרה במכוניות, שבאחרונה הונפקה בנאסד”ק לפי שווי של 5.3 מיליארד דולר.

לדברי מוטי איש־שלום, הציר הכלכלי של ישראל בדרום גרמניה ובאוסטריה, הביקור תוכנן במשך קרוב לשנה. “ערכנו פגישות עם מנכ”ל החברה עם שגריר ישראל בגרמניה, העברנו להם רשימה של 150 חברות ישראליות עם פוטנציאל להשקעה, הם ערכו סינון, וככה נבחרו היזמים”, הוא אומר. “בזמן התהליך הזה התחיל צוק איתן, ובשלב הזה הפסקתי להתקשר אליהם, והם הפסיקו להתקשר אלי. היינו חכמים מספיק לא להמשיך את הקשר הזה. הפסקת האש נכנסה לתוקף ביום שלישי, והתכוונתי להתקשר אליהם אחרי יומיים, כדי שיהיה להם זמן לעכל את הידיעה, אבל כבר בבוקר למחרת הם חזרו אלי. קיבלתי מהם מייל שאומר: ‘אנחנו מתנצלים, המנהלים כאן היו בעיצומה של חופשת הקיץ בבוואריה, ולא היו יכולים לחזור אליך בנוגע לנושאים המקצועיים של הביקור’. גם לי וגם להם היה ברור מה האמת, הם פשוט התנסחו בדיפלומטיות. 20 יום לאחר מכן הביקור יצא לדרך, והמלחמה שהיתה פה בקיץ האחרון כלל לא הוזכרה, אפילו לא ברמז”.

זה לא היה הביקור היחיד של משקיעים זרים בארץ לאחר צוק איתן. בשבוע שעבר ביקרה בישראל משלחת של משקיעים מארה”ב, מאירופה ומסין, ביקור שאורגן על ידי הסניף הישראלי של בנק ההשקעות האמריקאי סיטי בנק. הם סיירו בארץ במשך יומיים ונפגשו עם פקידים בכירים במשרד האוצר ובבנק ישראל. “הצגנו בפניהם גם את האפשרויות להשקעות ריאליות וגם את האופציות להשקעות פיננסיות”, אומר ניל קורני, מנכ”ל סיטי בנק בישראל. “המשקיעים האלה מייצגים חברות שמנהלות מיליארדי דולרים ורוצים להבין מה קורה כאן במגוון תחומים כלכליים. לדוגמה, הם רצו להבין עד כמה תגליות הגז משמעותיות מבחינת הכלכלה הישראלית. הביקור נועד לתת להם טעימה מישראל: הם לא באו לכאן כדי להשקיע יום־יומיים, אלא כדי לבחון את ישראל כאופציה להשקעה לטווח ארוך. שאלנו אותם אם בני משפחותיהם דאגו כששמעו שהם מגיעים הנה, והם אמרו שעלו קצת שאלות, אבל לא משהו מיוחד”.

יש משהו מתעתע בפער בין התפישה המקומית כלפי ישראל לבין העובדה שהשקעות זרות מהמערב, מסין וממזרח אסיה לא מפסיקות להגיע לכאן. בחוגים מסוימים בישראל, דווקא בשבעים מביניהם, יותר ויותר אנשים סבורים שלא כדאי לחיות כאן, בוודאי נוכח מצב המלחמה הכרוני, השחיתות וחוסר התקווה לעתיד טוב יותר, כפי שהיטיב לבטא זאת רוגל אלפר במאמר שפורסם באחרונה ב”הארץ” ועורר הדים רבים. אבל נדמה שבקרב הזרים שבאים לכאן להשקיע, השיח הזה כלל לא קיים. הם רואים את ישראל דרך החור של הגרוש בלבד, ודרך המבט הזה – המצב לא כל כך רע.

“עבור האנשים האלה, ישראל עדיין נחשבת לחלק מקבוצת השווקים המתעוררים”, מסביר קורני. “למה הם לא לוקחים את הרגליים ובורחים? כי הם מסתכלים על הפן הכלכלי, ואין בזה אמוציות. ניסיון השנים האחרונות מלמד שחודש אחרי מבצע הכלכלה מתאוששת והכל חוזר לקדמותו. במבצע הנוכחי השקל התחזק ושוק המניות התנהג בסך הכל בסדר”.

מבט על השקעות זרות בישראל בעשור האחרון מראה שישראל אינה מדינה שמשקיעים זרים פוחדים להתקרב אליה. וורן באפט רכש את ישקר, קונצרן הענק נסטלה רכש מחצית מאסם, כמצ’יינה הסינית רכשה יותר ממחצית ממכתשים־אגן, ובקרוב תימכר תנובה לחברת ממשלתית סינית, שמונה שנים לאחר שהשליטה בה עברה מההתיישבות העובדת לידי קרן איפקס הבריטית. ענקית השבבים אינטל, אולי הסמל המובהק ביותר להשקעות זרות בישראל, השקיעה ב–40 שנותיה בארץ 10 מיליארד דולר ומעסיקה כאן 10,000 עובדים. השנה היא הודיעה על השקעה של 6 מיליארד דולר נוספים, כשהכריזה על פתיחתו של מפעל חדש. אם נצרף לזה את האקזיטים של השנה החולפת, של חברות כמו וייבר, ווייז ומובילאיי, הרי שאפשר לדבר על תמונה מצב אופטימית, בוודאי יחסית לקטסטרופה הביטחונית שעברה על ישראל בקיץ האחרון.

לפי נתוני הלמ”ס, ב–2013 הסתכמו ההשקעות הזרות הישירות בישראל ב–12 מיליארד דולר, לעומת 9.5 מיליארד דולר בשנה שקדמה לה. שנת השיא היתה 2006, אז השקיעו הזרים בישראל 14 מיליארד דולר. בהשוואה בינלאומית, ישראל מדורגת במקום טוב באמצע מבחינת השקעות זרות. “בהשוואה לתוצר, ישראל נמצאת במקום התשיעי בין מדינות OECD בהשקעות של זרים במדינה. באופן אבסלוטי היא במקום 17”, אומר אלכס זבז’ינסקי, הכלכלן הראשי של בית ההשקעות מיטב דש. “הדבר המרשים בהשקעות הזרות בישראל הם המספרים”, מוסיף איש־שלום, “אבל יש גם צד בעייתי לסיפור. כבר עשור וחצי מתבטאות ההשקעות הזרות בקניית עסקים מקומיים, אבל הן לא מרחיבות את עוגת התוצר. נכון שמגיע הנה הרבה כסף, אבל הוא לא בהכרח מביא אתו טכנולוגיה או שווקים חדשים. אני הייתי מאלה שדיברו עם אנשי אינטל בסוף שנות ה–70, כשהם רק הגיעו לישראל. חברות כאלה, או כמו טאואר סמיקונדקטור שפועלת במגדל העמק, הביאו לארץ פיתוחים חדשים שהתרחבו והלכו כאן בישראל. כיום כבר קשה למצוא דוגמאות כאלה”.

נדל”ן: לא באמת השקעה בישראל

כפר דוד, הסמוך לחומות העיר העתיקה, הוא שכונת יוקרה ירושלמית שהוקמה לפני כעשור על חורבותיה של שכונת העוני ממילא, שאת תושביה פינו בסוף שנות ה–60. ביקרנו שם ביום שישי אחר הצהריים, שעה שבה שכונות ירושלים מלאות תכונה לקראת שבת, כשאנשים נמצאים בדרכם לבית הכנסת או בחזרה ממנו. בכפר דוד אין שום זכר לזה: תריסי הבתים מוגפים, ברחובות אין נפש חיה, ואף קול אינו קורא מהבתים עם האבן הירושלמית הבוהקת. שלט באנגלית, שנתלה על כניסה של אחד הבתים, מעיד שאם בכל זאת באים לכאן אנשים מדי פעם, הרי שהם לא מכאן: באנגלית מוסבר שבשבוע הבא תהיה באחד הימים הפסקת מים. בקצה השכונה, סמוך לרחוב המלך דוד, נמצא פרויקט מגורים בשלבי בנייה מתקדמים. שלט באנגלית של חברת י.ח דמרי מספר על פרויקט מגורי יוקרה שעומד לקום כאן.

במרחק הליכה קצר משם נמצאת שכונת ימין משה, שפעם היתה שכונת אמנים, ובשנים האחרונות נהפכה ליעד אטרקטיבי עבור מיליונרים, בעיקר מחו”ל. כאן כבר אפשר לראות פה ושם אור בחלונות, אבל עדיין שקט מאוד יחסית, ולא מעט תריסים מוגפים. אפילו בבית הכנסת השכונתי יש מעט מתפללים. אפרים, שיוצא ממנו, מסביר שהמתפללים הם כלל לא תושבי השכונה, וכך גם הוא שמגיע לכאן משכונה אחרת, אך לא שוכח את המקום שבו התגוררה משפחתו בעבר ופונתה.

ביציאה מהשכונה, בפארק הקטן בין טחנת הרוח של מונטיפיורי לבין צומת הרחובות קרן היסוד ודוד המלך, דווקא תוסס קצת יותר: משפחות מנצלות את מזג האוויר היפה. לא רחוק משם יש מתחם יוקרה נוסף – ימק”א, שנבנה על חורבותיו של מגרש הכדורגל המיתולוגי של בית”ר ירושלים. גם כאן יש מרחבי דשא, אמנם קטנים יותר, אבל עם הרבה פרטיות – מוקפים במגדלי הדירות החדשים שבנה היזם. אבל איש אינו רץ על הדשא או נח עליו: הדמות היחידה שנראית בסביבה היא השומר בלובי, צמוד לטלוויזיה במעגל סגור.

בעשור האחרון נכבש שוק הנדל”ן הישראלי על ידי משקיעים זרים: לא רק בשכונות יוקרה, אלא באזורים כמו מרכז תל אביב, נתניה ואשדוד. העיר הלבנה בתל אביב, לדוגמה, התגלתה על ידי הזרים, והם גם אלה שגרמו לעלייה הניכרת במחירי הנדל”ן במרכז העיר. במקומות מסוימים, במיוחד בירושלים, העובדה שרוב הדירות נקנו שלא לצורך מגורים “השמידה” אזורים בעלי פוטנציאל לפיתוח אורבני לטובת כלל התושבים. בירושלים נעשה ניסיון להעלות את הארנונה על דירות הרפאים, אבל באופן כללי הדבר לא צימצם את התופעה.

“מבחינה מסוימת, אפשר להבין את מה שקרה”, אומרת ד”ר אמילי סילברמן מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. “ראשי העיריות מתלהבים מהארנונה הגבוהה על מגורי פאר, והיזמים מהכסף הקל שמגיע מהרוכשים בחו”ל. מבחינת ראשי העיריות אפילו יותר קל אם התושבים לא גרים שם – צריך לספק פחות חינוך, להשקיע פחות בתחזוקת הגינות, כי פשוט לא משתמשים בזה”.

עם זאת, בשנים האחרונות נראה שהזרים מתרחקים והולכים מישראל, והשפעתם פוחתת. ב–2005–2006 הם היו אחראים ליותר מ–6% מהרכישות בשוק, 
וב–2012 חלקם ירד ל–4.1%. ואולם בירושלים הגיע משקלם בשוק ל–11% ובתל אביב ל–8.2%. ירידת השפעתם היא בסך הכל בשורה טובה למשק הישראלי: המדינה והרשויות המקומיות עלולות אמנם לספוג הפסד במסים, אבל הכסף שהזרים הזרימו לא היווה מנוע צמיחה משמעותי. “השקעה בנדל”ן היא לא באמת השקעה בישראל”, אומר עו”ד גדיאל בלושטיין, המייצג חברות ובתי השקעות בינלאומיים המשקיעים בישראל. “כשבא יהודי ומלבין את הכסף שלו באמצעות רכישת דירה על חוף הים, הוא לא תורם דבר לישראל. להפך: הוא גורם לעליית מחירי הדירות, וזה פוגע בכלכלה”.

ואכן, לא מעט מהזרים שהשקיעו בנדל”ן בישראל עשו זאת כי הם ראו בה ארץ מקלט מפני רשויות המס הבינלאומיות. לצד הריבית הנמוכה והיצע הקרקעות הנמוך, ההון השחור של משקיעים זרים מחו”ל הוא סיבה נוספת לעליית המחירים בשוק הנדל”ן שהתרחשה בעשור האחרון, סיבה מדוברת הרבה פחות, בין היתר בגלל מחסור בנתונים. בשטח אמנם אפשר לראות חרדים הקונים דירות במזומן או אנשי פיננסים שמקימים חברות קש שקונות נכסים יקרים בהרצליה פיתוח ובכפר שמריהו, אבל הנתונים היחידים הקיימים יכולים רק לרמז על התופעה. לפי בדיקה שערך השנה מינהל הכנסות המדינה באוצר, לבקשת TheMarker, בין המחצית השנייה של 2012 למחצית הראשונה של 2014 השתכרו 18% ממשקיעי הנדל”ן בישראל (כלומר, בעלי יותר מדירה אחת), פחות מ–7,000 שקל בחודש. עובדה זו מרמזת בבירור על הון שחור שמוזרם לשוק הנדל”ן. לפי הערכות, חלק מהון זה מגיע ממשפחות פשע בישראל וחלק אחר מקורו בחו”ל.

לפני שלושה החודשים התכנסה ועדת משנה של ועדת הכספים בכנסת למאבק בהון השוק לדיון מיוחד שהוקדש להון השחור בנדל”ן. “אנחנו רואים בעיקר פשיעה שבוצעה בישראל, אבל גם פשיעה שבוצעה בחו”ל והעברות כספים לישראל, בין אם באמצעות העברות בנקאיות ובין אם באמצעות העברת מזומן דרך הגבול”, אמרה בדיון תמר ולדמן מהרשות לאיסור הלבנת הון. “אנו רואים גם אנשים שנתפסים במעבר הגבול עם כספים, וכששואלים אותם מה מטרת הכספים, הם אומרים שהם למטרות רכישת נדל”ן”. היועץ הכלכלי של סגן שר אוצר, ליאור תבורי, הוסיף כי “אנחנו יודעים שיש כאן הרבה כסף של משקיעים זרים שהוא לא בהכרח כשר. ברגע שחובות הדיווח עולות או ברגע שהמידע דולף, אנשים מוציאים את הכסף מהבנק – ונדל”ן הוא אחד המקומות העיקריים להחביא אותו”.

לדברי ד”ר אביחי שניר ממכללת נתניה, שחקר את הסוגיה, 2008 ו–2010 היו השנים שבהן זרמה לנדל”ן בישראל הכמות הגדולה ביותר של הון שחור, משום שבאותו הזמן רשויות המס בשווייץ ובארה”ב הכבידו את ידן על אנשי עסקים יהודים שם. “אמנם גם הריבית הנמוכה בארץ המריצה משקיעים, אבל זו היתה סיבה חשובה פחות, כי גם בחו”ל הריביות היו נמוכות. נדל”ן היה פשוט אופציה מצוינת עבור רבים מהם כדי להלבין הון שחור”, אומר שניר.

לדברי עו”ד אלון שיין, המייצג משקיעים זרים בישראל בעיקר בתחום הנדל”ן (ומדגיש שאין להם שום קשר לסוגיות של הלבנת הון), גם אם רשויות המס הישראליות יכבידו את ידן על משקיעים בתחום הנדל”ן כדי לנסות לגרום לירידת מחירים, הדבר לא ירתיע גרעין מסוים של משקיעים זרים. “קודם כל, הם יהודים, וגם אם רשות המסים תמשיך להערים קשיים, הם יבואו, כי כאן נמצא הלב שלהם, בין אם אנחנו רוצים ובין אם לא”, הוא מסביר. “אם הם לא ישקיעו, אז הילדים או הנכסים שלהם יעשו עלייה, ובסופו של דבר ההון שלהם יזרום לישראל בצורה זו או אחרת.

“מבחינה כלכלית ישראל היא מדינה חזקה, ומי שמשקיע פה מרגיש בטוח בהשקעה שלו. בחצי השנה האחרונה התרחשו באירופה אירועים אנטישמיים שבהחלט משפיעים על ההחלטות שלהם. רבים מהיהודים שאני מכיר משקיעים כאן למקרה שיהיה מקום שאליו הם יצטרכו להגר מהר. נכון, הקיץ הוכיח שגם פה מסוכן, אבל יש הבדל בין סבבי לחימה כל כמה שנים לבין חשש לצאת מהבית או להתקין מזוזה”.

היי־טק: סייעו להפוך את ישראל למעצמה בתחום

המצב בענף ההיי־טק הפוך ממה שמתרחש בשוק הנדל”ן: הכסף שמושקע בו מועיל לכלכלה הישראלית בכל הנוגע ליצירת מקומות עבודה חדשים ולהגדלת התוצר. השקעות זרות שהגיעו לישראל בתחילת שנות ה–90, והתגברו נוכח תהליך השלום באמצע אותו עשור, הן אלה שבנו את היסודות למעצמת ההיי־טק הישראלית. ישראל נחשבת למוקד השני בגודלו בעולם להשקעות של חברות רב־לאומיות המפתחות מוצרים. כל זה ממשיך לקרות למרות החוזק היחסי של השקל בעולם, הסביבה הלא יציבה מבחינה פוליטית והמרחק הגיאוגרפי הרב מארה”ב, משם מגיע הרוב המוחלט של המשקיעים.

“כבר המון שנים רוב המשקיעים בהיי־טק הישראלי, סביבות 90%, הם משקיעים זרים”, אומר אדי שלו, שותף מנהל בקרן ההון סיכון ג’נסיס. “בתחילת שנות ה–90 האמריקאים התחילו להשקיע כאן באופן מסיבי, וזה לא ממש משתנה מאז. השפעתם של הזרים על ההיי־טק הישראלי בלתי ניתנת לערעור”. הכסף הזר מגיע בשני אופנים: מקרנות אמריקאיות גדולות, בין היתר קרנות פנסיה, שמשקיעות ישירות בחברות ישראליות; ומקרנות הון־סיכון ישראליות שמקבלות כסף מקרנות אמריקאיות גדולות ומוצאות חברות מעניינות להשקעה.

“החברות הזרות היו חלק חשוב מאוד מימיו הראשונים של ההיי־טק הישראלי כביזנס רציני בארץ”, אומר ח”כ אראל מרגלית (העבודה), אחד מוותיקי הענף בישראל. מרגלית התוודע לתחום כעוזרו של ראש עיריית ירושלים טדי קולק, בעת הקמת מתחם ההיי־טק בהר חוצבים. ב–1993 הקים מרגלית את קרן ההון הסיכון JVP, שנחשבת עד היום לאחת מקרנות ההון סיכון המוצלחות בהיי־טק הישראלי. “עד שהגיעו המשקיעים הזרים, היו כאן מחקר ופיתוח, אבל לא התנהלו כאן עסקים ברצינות. האמריקאים החדירו לענף תרבות הרבה יותר עסקית וניהולית”, הוא אומר.

לא הכול ורוד: למשל, הסכומים העצומים שישראל נותנת כמענקים כדי לפתות את חברות הענק להקים פעילות בארץ. לאינטל, למשל, העניקה ישראל במצטבר מענקים של קרוב ל–1.3 מיליארד דולר, והטבות מס במיליארדי שקלים ניתנו לחברות רב־לאומיות אחרות שהשקיעו בישראל. חיסרון אחר נוגע לכך שבמקרים רבים, אולי רבים מדי, חברות ישראליות מבצעת אקזיט לאחר שפיתחו מוצר טוב, במקום לנסות להתפתח לחברה גדולה, כמו טבע, דבר שיסייע לכלכלה הישראלית לטווח הארוך.

“ישראל ידועה בכך שפיתוחי ההיי־טק שלה הם הטובים בעולם”, אומר בלושטיין. “אבל היא גם ידועה בכך שברגע שהחברות כאן מגיעות לשלב המוצר, הן עושות אקזיט. כשחברה כמו מיקרוסופט רוכשת חברה ישראלית, היא משלמת למפתחים 200 מיליון דולר, אבל היא עושה מהמוצר הזה מיליארדים. העובדה שבישראל מוכרים חברה כבר בשלבים הראשוניים ולא מנסים להגדיל את היקף הייצור והשיווק כדי להרוויח עוד כסף – זו פשוט שלומיאלית. בכל העולם צוחקים על ישראל, כי רואים בה רק את הטווח הקצר”.

לדברי מרגלית, חלק מהבעיה נעוץ בכך שהמערכת הממשלתית והפיננסית לא מעודדת חברות קטנות ומצליחות להיהפך לחברות גדולות יותר. “כדי לפתח משהו עצמאי וגדול צריך אמביציה מצד היזמים, אורך רוח מצד המשקיעים, וגם מערכת שמעודדת את זה ברמה הממשלתית”, הוא אומר. “בישראל המערכות לא בנויות לתמיכה בחברות כאלה. המערכת הבנקאית, לדוגמה, לא יודעת להציע אשראי ושירותים נוספים הנחוצים לסוג כזה של עסק, וזו בעיה”. לדברי מרגלית, דווקא בהיי־טק הישראלי יודעים להתמודד עם האתגר הביטחוני: “בתחילת האינתיפאדה השנייה, כשירו על שכונת גילה, היינו צריכים לעשות את עצמנו כאילו אנחנו באירופה, כדי שהם לא יבואו הנה. הייתי שולח מייל מהמשרד בירושלים – אני באירופה, בוא ניפגש שם, ואם זה היה מסתדר, אז פשוט הייתי עולה על מטוס. פגישות דירקטוריון היינו מעדיפים לקבוע בניו יורק, בתירוץ שבאותו שבוע מנכ”ל החברה נמצא שם”.

שוק ההון: פוטנציאל שלא מתממש

אפיק נוסף של השקעות של זרים בישראל הוא שוק ההון – אך באופן מצומצם. ב–2013 השקיעו זרים 1.5 מיליארד דולר בבורסה בתל אביב. לצד המניות הישראליות הנסחרות בחו”ל, סך השקעות הזרים במניות ישראליות מגיע ל–2.4 מיליארד דולר. נתון זה משקף את חולשתו של שוק ההון הישראלי: אף שבשבועות האחרונים הבורסה בשיאה – מדד תל אביב 25 הגיע לשיא של קרוב ל–1,450 נקודות – מחזורי המסחר נמוכים, נתון המרתיע משקיעים זרים. העובדה שהבורסה לא ירדה בחדות בימיו הראשונים של צוק איתן היא עדות נוספת לפעילות המצומצמת של הזרים בשוק, מכיוון שניסיון העבר מלמד שבמצבים כאלה הזרים ממהרים להוציא את כספם – מה שגורם לירידות שערים.

לדברי בכיר באחד מגופי ההשקעות המקומיים, זו בעיה קריטית עבור המשקיע הזר. “כשאתה קונה, אתה לא יכול לצאת, כי אין מחזורים”, אומר הבכיר. “אם תבדוק את הנתונים, תראה שמניה אחת בוול סטריט, נניח של אחד מהבנקים הגדולים שם, נסחרת במחזור גדול יותר מכל הבורסה הישראלית גם יחד. אם משקיע גדול ייכנס לכאן וירצה לצאת, יהיה לו קשה מאוד. יחתכו אותו, כלומר הוא יצטרך להוריד במהירות את מחיר המניה, כדי שמישהו אחר יקנה”.

לדברי זבז’ינסקי, השפעת הזרים בבורסה אכן אינה גדולה – לא רק בשוק המניות, אלא גם בשוק האג”ח. “הזרים אחראים ל–3%–4% משוק האג”ח הממשלתיות, בעוד שבמדינות אחרות זה יכול להגיע ל–30%–40%. שוק ההון הישראלי פחות מעניין אותם: יש בו תשואות נמוכות, סיכונים גיאו־פוליטיים ושוק לא נזיל”.

לדברי מרגלית, יש סיבות נוספות להיעדר העניין של משקיעים זרים בשוק ההון הישראלי. “יש כאן 26 קבוצות ששולטות בכל מה שקורה בשוק ההון”, הוא אומר. “כל הפירמידות, שאני מקווה שאנחנו נמצאים בתהליך לפירוקן, הן פשוט תופעה לא נורמלית. שוק ההון הישראלי בנוי כך שיש יתרון ליודעי הסוד מהמעגל הפנימי, וזה מאוד לא נוח למשקיעים זרים ובטח לא לחברות טכנולוגיה. הובלתי 11 הנפקות בנאסד”ק, ולא בתל אביב. בנאסד”ק הרגשתי שמכירים אותנו, שאנחנו חלק מהשכונה. כדי שחדשנות ישראלית תיכנס לבורסה בתל אביב, שוק ההון צריך לשנות את פניו. לא לנהוג כמו חונטה, אלא להיות פתוח ושקוף כמו הבורסות בבריטניה ובארה”ב. ברור שמהלך כזה גם יגדיל את ההשקעות הזרות”.