ישראל החילה בסערה את חובת הדיווח ומיליארדי דולרים שמחזיקים יהודים בבנקים תקועים.
כידוע, הרבה מאד משפחות ויהודים מהתפוצות פתחו מאז קום המדינה חשבונות בנק בישראל ואין זה סוד שכניסת הכסף הזר הזה למדינת ישראל סייע משמעותית בהקמתה ובחיזוק המשק.
במשך שנים רבות נסעו נציגים של כל הבנקים הגדולים בישראל למדינות רבות בישראל והתדפקו על דלתותיהם של ראשי הקהילה וחיזרו אחרי בעלי הון יהודים שיפתחו חשבונות בארץ. כך במשך השנים זרמו מיליארדים רבים לבנקים בארץ אך לא תמיד (ואולי ברוב המקרים) הכסף שהגיע לארץ לא דווח במדינות המקור של אותם יהודים טובים. אותו כסף לא דווח כי ישראל שימשה חלופה לשוויץ ליהדות התפוצות וגם לא היתה נהוגה חובת דיווח עד לאחרונה. כולם היו מרוצים מהסידור הזה.
אלא שעם החקיקה האמריקאית של חוקי ה FACTA אנו רואים כיצד בשנתיים האחרונות ובעיקר בחודשים האחרונים, נוצרה לאותם יהודים בעיה קשה והם במלכוד. בעוד שבכל העולם מתמודדים עם המדיניות החדשה של חובת הדיווח בצורה מסודרת, בישראל נחתה המכה באבחה אחת עבור אלפי יהודים, לפיה אם אינך מדווח ומשלם מס במדינת המקור שלך, אתה בבעיה. לא מדובר כאן ביהודים אמריקאים. אלא על אירופה, קנדה, אוסטרליה וכיוב’.
הבנקים בארץ אומרים לתושבי חוץ, שרבים מהם ניצולי שואה מבוגרים שמחזיקים בארץ חשבונות מזה עשרות שנים, שיש בפניהם אחת משתי אפשרויות: או שתוכיחו לנו שהכסף מדווח במדינת המקור שלכם, או שתוציאו את הכסף ובלבד שזה יהיה לחשבון אחר במדינה אחרת הרשום על שמכם, מה שכיום בלתי אפשרי לעשות אם אתה פותח חשבון חדש ולא יכול להוכיח מראש שהוא מוצהר במדינת התושבות שלך. וכך ממדינה שלא היה נהוג בה כללי ציות ורגולציה, עברנו באחת לחובת דיווח אבסולוטית ללא כל הכנה או הכוונה. הבנקים החליטו בשביל לקוחותיהם ללכת לגילוי מרצון אבל לא נתנו להם התרעה מה עליהם לעשות קודם להחלת המדיניות.
אשה כבת 80 שנולדה בפולין ועברה את השואה תושבת קנדה, גילתה לפני כשנה וחצי לאחר מות בעלה כי יש לה כ- 5 מיליון דולרים המפוזרים בין שני בנקים מובילים שלא הוצהרו בקנדה. היא לא יכולה לגעת בכסף שנחוץ לה מאד לקיומה. בנוסף, יש לה שני ילדים החיים בארץ והיא אפילו לא יכולה לתת להם מתנה.
הבנקים בישראל אולי נוהגים נכון אבל הדרך עקומה. בבנקים הישראלים מבקשים שכולם יפנו להליך גילוי מרצון אבל בעוד שהבנקים השוויצרים קבעו מועדים מוגדרים מראש בהם אמרו ללקוחותיהם מתאריך כזה וכזה בחשבון יהיה בבעיה ולכן יש זמן מסוים בו הלקוח יכול היה להחליט מה הוא עושה, בארץ יש חוסר ודאות: הבנקים לא אומרים לבעלי החשבונות מה לעשות, מה צפוי לקרות מבחינת העברת המידע האוטומטי . אין מי שיודע מה לייעץ ואין מדיניות.
ציבור אחר שסובל מחוסר הודאות הם עולים חדשים שכבר סידרו את כל ענייניהם בחו”ל ולמעשה לא מעניינים את מדינת ישראל מבחינת מיסוי (יש להם פטור במשך עשר שנים ). אם הם רוצים למשוך כסף מחו”ל עליהם להוכיח שהכסף שהם מכניסים לארץ דווח במדינה ממנה עלו. לדוגמא, א’ עלה ב- 2009 מדרום אפריקה והכספים שלו מוחזקים בנאמנות בשוויץ ואותה נאמנות רוצה לחלק לו חלק מהכסף, עליו להוכיח לפקיד הבנק בארץ שהכסף הזה דווח בדרום אפריקה טרם העליה ולצורך כך עליו להביא אישור מרואה חשבון דרום אפריקאי. זאת אומרת שכדי להכניס כסף לארץ צריכים עולים חדשים לעבור עשרה מדורי גיהנום. לא יעלה על הדעת שמי שעלה ב- 2009 צריך עכשיו להביא דיווח משנים שקדמו לעליתו.
לסיכום, מדינת ישראל במסגרת שיקוליה היתה צריכה למצוא את הדרך לתת הודעה מוקדמת ללקוחות הבנקים תושבי החוץ שיש בעיה, להגדיר מהי, לתת ללקוחות אפשרות להוציא את הכסף על פי שיקול דעתם.
הכותבת היא שותפה בכירה במשרד עוה”ד מיכאל שיין ושות’.
